Datasets:

HebArabNlpProject
/

LCHAIM

Dataset card Data Studio Files Files and versions

Split (3)

train · 6.72k rows

uid stringlengths 4 7	premise stringlengths 19 7.05k ⌀	hypothesis stringlengths 9 368	label stringclasses 3 values
id_6700	ההנחיות הקליניות בטיפול באסטמה עברו כעת לעבר טיפול אנטי דלקתי - והרחק מטיפול ברונכיודילטור רגיל - לכל חולי האסתמה הקלים ביותר. זה בא לידי ביטוי כעת בדפוסי מרשם. בארצות הברית, נפחי המרשם המשולבים של מרשמים העיקריים הגיעו לשיא בשנת 1991 (לאחר שעלו לאט בשנים הקודמות), אם כי הם עדיין מהווים כמחצית מ -65 מיליון מרשמים לאסטמה שם. במהלך אותה תקופה, המרשמים לסטרואידים בשאיפה הוכפלו, אך עדיין מהווים פחות מ -10% מרשמי האסטמה בארה"ב.	רק מקרים קלים של אסטמה יכולים להיעזר בטיפול אנטי דלקתי.	c
id_6701	דקל הקוקוס. במשך אלפי שנים, הקוקוס היה מרכזי בחייהם של עמים פולינזיים ואסיאתיים. בעולם המערבי, לעומת זאת, קוקוסים תמיד היו אקזוטיים ויוצאי דופן, לפעמים נדירים. נוסע הסוחר האיטלקי מרקו פולו ראה ככל הנראה אגוזי קוקוס בדרום אסיה בסוף המאה ה -13, ובין כתבי המסע של אמצע המאה ה -14 של סר ג'ון מנדוויל יש אזכור של 'תווים גדולים של אינדה' (אגוזים גדולים של הודו). כיום, תמונות של חופים טרופיים משולי דקלים הן קלישאות במערב למכירת חגים, חטיפי שוקולד, משקאות תוססים ואפילו רומנטיקה. בדרך כלל, אנו רואים קוקוסים כדורי תותח חומים שכאשר הם נפתחים מספקים בשר לבן מתוק. אבל אנחנו רואים רק חלק מהפרי ואף אחד מהצמח שממנו הם מגיעים. לדקל הקוקוס יש גזע חלק, דק ואפור, שגובהו עד 30 מטר. זהו מקור חשוב לעץ לבניית בתים, ומשמש יותר ויותר כתחליף לעצים קשים בסכנת הכחדה בענף בניית הרהיטים. על הגזע עולה שושנת עלים, שכל אחד מהם עשוי להיות באורך של עד שישה מטרים. לעלים יש ורידים קשים במרכזם, אשר בחלקים רבים של העולם משמשים כמברשות לאחר שהחלק הירוק של העלה הופשט. פרחי קוקוס לא בשלים מקובצים היטב בין העלים בחלק העליון של הגזע. ניתן להקיש על גבעולי הפרחים כדי שהמוהל שלהם יפיק משקה, וניתן להפחית את המוהל גם על ידי הרתיחה לייצור סוג של סוכר המשמש לבישול. דקלי הקוקוס מייצרים עד שבעים פירות בשנה, במשקל של יותר מקילוגרם כל אחד. לקיר הפרי שלוש שכבות: שכבה חיצונית אטומה למים, שכבה אמצעית סיבית ושכבה פנימית קשה. השכבה האמצעית הסיבית העבה מייצרת סיבי קוקוס, 'קוקוס', שיש להם שימושים רבים וחשוב במיוחד בייצור חבלים. השכבה הפנימית העצי ביותר, הקליפה, עם שלוש 'עיניה' הבולטות, מקיפה את הזרע. מוצר חשוב המתקבל מהקליפה הוא פחם, אשר נמצא בשימוש נרחב בתעשיות שונות כמו גם בבית כדלק לבישול. כאשר הם נשברים לשניים, הקליפות משמשות גם כקערות בחלקים רבים של אסיה. בתוך הקליפה נמצאים החומרים המזינים (אנדוספרם) הדרושים לזרע המתפתח. בתחילה, האנדוספרם הוא נוזל מתקתק, מי קוקוס, ממנו נהנים כמשקה, אך מספק גם את ההורמונים המעודדים צמחים אחרים לצמוח מהר יותר ולייצר תשואות גבוהות יותר. ככל שהפרי מתבגר, מי הקוקוס מתמצקים בהדרגה ויוצרים את הבשר או הבשר הלבן המבריק, העשיר בשומן, למאכל. בשר קוקוס מיובש, 'קופרה', הופך לשמן קוקוס וחלב קוקוס, הנמצאים בשימוש נרחב בבישול באזורים שונים בעולם, כמו גם בקוסמטיקה. נגזרת של שומן קוקוס, גליצרין, רכשה חשיבות אסטרטגית בתחום אחר לגמרי, כאשר אלפרד נובל הציג לעולם את המצאתו המבוססת על ניטרוגליצרין: דינמיט. נראה שהביולוגיה שלהם הופכת את אגוזי הקוקוס למטיילים הימיים הגדולים ולמתיישבי החוף של עולם הצומח. הפירות הגדולים והעשירים באנרגיה מסוגלים לצוף במים ולסבול מלח, אך אינם יכולים להישאר ברי קיימא ללא הגבלת זמן; מחקרים מראים כי לאחר כ -110 יום בים הם כבר לא מסוגלים לנבוט. זרעי הקוקוס מושלכים פשוטו כמשמעו לחופי האי המדברי, עם מעט יותר מחול לצמוח בו וחשופים לסנוור המלא של השמש הטרופית, זרעי הקוקוס מסוגלים לנבוט ולהשתרש. כיס האוויר בזרע, שנוצר עם התמצקות האנדוספרם, מגן על העובר. בנוסף, דופן הפרי הסיבית שעזרה לו לצוף במהלך ההפלגה אוגרת לחות שיכולה להיספג על ידי שורשי שתיל הקוקוס כשהוא מתחיל לצמוח. היו מאות שנים של ויכוח אקדמי על מקורות הקוקוס. לא היו דקלי קוקוס במערב אפריקה, באיים הקריביים או בחוף המזרחי של אמריקה לפני מסעותיהם של החוקרים האירופאים ואסקו דה גאמה וקולומבוס בסוף המאה ה -15 ותחילת המאה ה -16. דפוסי הסחר וההגירה האנושית מהמאה ה -16 מגלים כי סביר שסוחרים ערבים ומלחים אירופאים העבירו אגוזי קוקוס מדרום ודרום מזרח אסיה לאפריקה ולאחר מכן מעבר לאוקיינוס האטלנטי לחוף המזרחי של אמריקה. אך מקורם של אגוזי קוקוס שהתגלו לאורך החוף המערבי של אמריקה על ידי מלחים מהמאה ה -16 היה נושא לדיון של מאות שנים. הוצעו שני מקורות מנוגדים לחלוטין: שהם הגיעו מאסיה, או שהם ילידי אמריקה. לשתי ההצעות יש בעיות באסיה קיימת מידה רבה של מגוון קוקוס ועדויות לאלפי שנים של שימוש אנושי - אך אין קרובי משפחה הגדלים בטבע. באמריקה ישנם קרובי משפחה קרובים לקוקוס, אך אין עדות לכך שקוקוסים הם ילידים. בעיות אלה הובילו להצעה המסקרנת שמקורם של אגוזי קוקוס באיי אלמוגים באוקיינוס השקט ופוזרו משם.	כל אגוזי הקוקוס שנמצאים באסיה הם זנים מעובדים.	e
id_6702	דקל הקוקוס. במשך אלפי שנים, הקוקוס היה מרכזי בחייהם של עמים פולינזיים ואסיאתיים. בעולם המערבי, לעומת זאת, קוקוסים תמיד היו אקזוטיים ויוצאי דופן, לפעמים נדירים. נוסע הסוחר האיטלקי מרקו פולו ראה ככל הנראה אגוזי קוקוס בדרום אסיה בסוף המאה ה -13, ובין כתבי המסע של אמצע המאה ה -14 של סר ג'ון מנדוויל יש אזכור של 'תווים גדולים של אינדה' (אגוזים גדולים של הודו). כיום, תמונות של חופים טרופיים משולי דקלים הן קלישאות במערב למכירת חגים, חטיפי שוקולד, משקאות תוססים ואפילו רומנטיקה. בדרך כלל, אנו רואים קוקוסים כדורי תותח חומים שכאשר הם נפתחים מספקים בשר לבן מתוק. אבל אנחנו רואים רק חלק מהפרי ואף אחד מהצמח שממנו הם מגיעים. לדקל הקוקוס יש גזע חלק, דק ואפור, שגובהו עד 30 מטר. זהו מקור חשוב לעץ לבניית בתים, ומשמש יותר ויותר כתחליף לעצים קשים בסכנת הכחדה בענף בניית הרהיטים. על הגזע עולה שושנת עלים, שכל אחד מהם עשוי להיות באורך של עד שישה מטרים. לעלים יש ורידים קשים במרכזם, אשר בחלקים רבים של העולם משמשים כמברשות לאחר שהחלק הירוק של העלה הופשט. פרחי קוקוס לא בשלים מקובצים היטב בין העלים בחלק העליון של הגזע. ניתן להקיש על גבעולי הפרחים כדי שהמוהל שלהם יפיק משקה, וניתן להפחית את המוהל גם על ידי הרתיחה לייצור סוג של סוכר המשמש לבישול. דקלי הקוקוס מייצרים עד שבעים פירות בשנה, במשקל של יותר מקילוגרם כל אחד. לקיר הפרי שלוש שכבות: שכבה חיצונית אטומה למים, שכבה אמצעית סיבית ושכבה פנימית קשה. השכבה האמצעית הסיבית העבה מייצרת סיבי קוקוס, 'קוקוס', שיש להם שימושים רבים וחשוב במיוחד בייצור חבלים. השכבה הפנימית העצי ביותר, הקליפה, עם שלוש 'עיניה' הבולטות, מקיפה את הזרע. מוצר חשוב המתקבל מהקליפה הוא פחם, אשר נמצא בשימוש נרחב בתעשיות שונות כמו גם בבית כדלק לבישול. כאשר הם נשברים לשניים, הקליפות משמשות גם כקערות בחלקים רבים של אסיה. בתוך הקליפה נמצאים החומרים המזינים (אנדוספרם) הדרושים לזרע המתפתח. בתחילה, האנדוספרם הוא נוזל מתקתק, מי קוקוס, ממנו נהנים כמשקה, אך מספק גם את ההורמונים המעודדים צמחים אחרים לצמוח מהר יותר ולייצר תשואות גבוהות יותר. ככל שהפרי מתבגר, מי הקוקוס מתמצקים בהדרגה ויוצרים את הבשר או הבשר הלבן המבריק, העשיר בשומן, למאכל. בשר קוקוס מיובש, 'קופרה', הופך לשמן קוקוס וחלב קוקוס, הנמצאים בשימוש נרחב בבישול באזורים שונים בעולם, כמו גם בקוסמטיקה. נגזרת של שומן קוקוס, גליצרין, רכשה חשיבות אסטרטגית בתחום אחר לגמרי, כאשר אלפרד נובל הציג לעולם את המצאתו המבוססת על ניטרוגליצרין: דינמיט. נראה שהביולוגיה שלהם הופכת את אגוזי הקוקוס למטיילים הימיים הגדולים ולמתיישבי החוף של עולם הצומח. הפירות הגדולים והעשירים באנרגיה מסוגלים לצוף במים ולסבול מלח, אך אינם יכולים להישאר ברי קיימא ללא הגבלת זמן; מחקרים מראים כי לאחר כ -110 יום בים הם כבר לא מסוגלים לנבוט. זרעי הקוקוס מושלכים פשוטו כמשמעו לחופי האי המדברי, עם מעט יותר מחול לצמוח בו וחשופים לסנוור המלא של השמש הטרופית, זרעי הקוקוס מסוגלים לנבוט ולהשתרש. כיס האוויר בזרע, שנוצר עם התמצקות האנדוספרם, מגן על העובר. בנוסף, דופן הפרי הסיבית שעזרה לו לצוף במהלך ההפלגה אוגרת לחות שיכולה להיספג על ידי שורשי שתיל הקוקוס כשהוא מתחיל לצמוח. היו מאות שנים של ויכוח אקדמי על מקורות הקוקוס. לא היו דקלי קוקוס במערב אפריקה, באיים הקריביים או בחוף המזרחי של אמריקה לפני מסעותיהם של החוקרים האירופאים ואסקו דה גאמה וקולומבוס בסוף המאה ה -15 ותחילת המאה ה -16. דפוסי הסחר וההגירה האנושית מהמאה ה -16 מגלים כי סביר שסוחרים ערבים ומלחים אירופאים העבירו אגוזי קוקוס מדרום ודרום מזרח אסיה לאפריקה ולאחר מכן מעבר לאוקיינוס האטלנטי לחוף המזרחי של אמריקה. אך מקורם של אגוזי קוקוס שהתגלו לאורך החוף המערבי של אמריקה על ידי מלחים מהמאה ה -16 היה נושא לדיון של מאות שנים. הוצעו שני מקורות מנוגדים לחלוטין: שהם הגיעו מאסיה, או שהם ילידי אמריקה. לשתי ההצעות יש בעיות באסיה קיימת מידה רבה של מגוון קוקוס ועדויות לאלפי שנים של שימוש אנושי - אך אין קרובי משפחה הגדלים בטבע. באמריקה ישנם קרובי משפחה קרובים לקוקוס, אך אין עדות לכך שקוקוסים הם ילידים. בעיות אלה הובילו להצעה המסקרנת שמקורם של אגוזי קוקוס באיי אלמוגים באוקיינוס השקט ופוזרו משם.	אגוזי קוקוס מעובדים בדרכים שונות באמריקה ובאוקיינוס השקט.	n
id_6703	דקל הקוקוס. במשך אלפי שנים, הקוקוס היה מרכזי בחייהם של עמים פולינזיים ואסיאתיים. בעולם המערבי, לעומת זאת, קוקוסים תמיד היו אקזוטיים ויוצאי דופן, לפעמים נדירים. נוסע הסוחר האיטלקי מרקו פולו ראה ככל הנראה אגוזי קוקוס בדרום אסיה בסוף המאה ה -13, ובין כתבי המסע של אמצע המאה ה -14 של סר ג'ון מנדוויל יש אזכור של 'תווים גדולים של אינדה' (אגוזים גדולים של הודו). כיום, תמונות של חופים טרופיים משולי דקלים הן קלישאות במערב למכירת חגים, חטיפי שוקולד, משקאות תוססים ואפילו רומנטיקה. בדרך כלל, אנו רואים קוקוסים כדורי תותח חומים שכאשר הם נפתחים מספקים בשר לבן מתוק. אבל אנחנו רואים רק חלק מהפרי ואף אחד מהצמח שממנו הם מגיעים. לדקל הקוקוס יש גזע חלק, דק ואפור, שגובהו עד 30 מטר. זהו מקור חשוב לעץ לבניית בתים, ומשמש יותר ויותר כתחליף לעצים קשים בסכנת הכחדה בענף בניית הרהיטים. על הגזע עולה שושנת עלים, שכל אחד מהם עשוי להיות באורך של עד שישה מטרים. לעלים יש ורידים קשים במרכזם, אשר בחלקים רבים של העולם משמשים כמברשות לאחר שהחלק הירוק של העלה הופשט. פרחי קוקוס לא בשלים מקובצים היטב בין העלים בחלק העליון של הגזע. ניתן להקיש על גבעולי הפרחים כדי שהמוהל שלהם יפיק משקה, וניתן להפחית את המוהל גם על ידי הרתיחה לייצור סוג של סוכר המשמש לבישול. דקלי הקוקוס מייצרים עד שבעים פירות בשנה, במשקל של יותר מקילוגרם כל אחד. לקיר הפרי שלוש שכבות: שכבה חיצונית אטומה למים, שכבה אמצעית סיבית ושכבה פנימית קשה. השכבה האמצעית הסיבית העבה מייצרת סיבי קוקוס, 'קוקוס', שיש להם שימושים רבים וחשוב במיוחד בייצור חבלים. השכבה הפנימית העצי ביותר, הקליפה, עם שלוש 'עיניה' הבולטות, מקיפה את הזרע. מוצר חשוב המתקבל מהקליפה הוא פחם, אשר נמצא בשימוש נרחב בתעשיות שונות כמו גם בבית כדלק לבישול. כאשר הם נשברים לשניים, הקליפות משמשות גם כקערות בחלקים רבים של אסיה. בתוך הקליפה נמצאים החומרים המזינים (אנדוספרם) הדרושים לזרע המתפתח. בתחילה, האנדוספרם הוא נוזל מתקתק, מי קוקוס, ממנו נהנים כמשקה, אך מספק גם את ההורמונים המעודדים צמחים אחרים לצמוח מהר יותר ולייצר תשואות גבוהות יותר. ככל שהפרי מתבגר, מי הקוקוס מתמצקים בהדרגה ויוצרים את הבשר או הבשר הלבן המבריק, העשיר בשומן, למאכל. בשר קוקוס מיובש, 'קופרה', הופך לשמן קוקוס וחלב קוקוס, הנמצאים בשימוש נרחב בבישול באזורים שונים בעולם, כמו גם בקוסמטיקה. נגזרת של שומן קוקוס, גליצרין, רכשה חשיבות אסטרטגית בתחום אחר לגמרי, כאשר אלפרד נובל הציג לעולם את המצאתו המבוססת על ניטרוגליצרין: דינמיט. נראה שהביולוגיה שלהם הופכת את אגוזי הקוקוס למטיילים הימיים הגדולים ולמתיישבי החוף של עולם הצומח. הפירות הגדולים והעשירים באנרגיה מסוגלים לצוף במים ולסבול מלח, אך אינם יכולים להישאר ברי קיימא ללא הגבלת זמן; מחקרים מראים כי לאחר כ -110 יום בים הם כבר לא מסוגלים לנבוט. זרעי הקוקוס מושלכים פשוטו כמשמעו לחופי האי המדברי, עם מעט יותר מחול לצמוח בו וחשופים לסנוור המלא של השמש הטרופית, זרעי הקוקוס מסוגלים לנבוט ולהשתרש. כיס האוויר בזרע, שנוצר עם התמצקות האנדוספרם, מגן על העובר. בנוסף, דופן הפרי הסיבית שעזרה לו לצוף במהלך ההפלגה אוגרת לחות שיכולה להיספג על ידי שורשי שתיל הקוקוס כשהוא מתחיל לצמוח. היו מאות שנים של ויכוח אקדמי על מקורות הקוקוס. לא היו דקלי קוקוס במערב אפריקה, באיים הקריביים או בחוף המזרחי של אמריקה לפני מסעותיהם של החוקרים האירופאים ואסקו דה גאמה וקולומבוס בסוף המאה ה -15 ותחילת המאה ה -16. דפוסי הסחר וההגירה האנושית מהמאה ה -16 מגלים כי סביר שסוחרים ערבים ומלחים אירופאים העבירו אגוזי קוקוס מדרום ודרום מזרח אסיה לאפריקה ולאחר מכן מעבר לאוקיינוס האטלנטי לחוף המזרחי של אמריקה. אך מקורם של אגוזי קוקוס שהתגלו לאורך החוף המערבי של אמריקה על ידי מלחים מהמאה ה -16 היה נושא לדיון של מאות שנים. הוצעו שני מקורות מנוגדים לחלוטין: שהם הגיעו מאסיה, או שהם ילידי אמריקה. לשתי ההצעות יש בעיות באסיה קיימת מידה רבה של מגוון קוקוס ועדויות לאלפי שנים של שימוש אנושי - אך אין קרובי משפחה הגדלים בטבע. באמריקה ישנם קרובי משפחה קרובים לקוקוס, אך אין עדות לכך שקוקוסים הם ילידים. בעיות אלה הובילו להצעה המסקרנת שמקורם של אגוזי קוקוס באיי אלמוגים באוקיינוס השקט ופוזרו משם.	זרעי קוקוס זקוקים לצל על מנת לנבוט.	c
id_6704	דקל הקוקוס. במשך אלפי שנים, הקוקוס היה מרכזי בחייהם של עמים פולינזיים ואסיאתיים. בעולם המערבי, לעומת זאת, קוקוסים תמיד היו אקזוטיים ויוצאי דופן, לפעמים נדירים. נוסע הסוחר האיטלקי מרקו פולו ראה ככל הנראה אגוזי קוקוס בדרום אסיה בסוף המאה ה -13, ובין כתבי המסע של אמצע המאה ה -14 של סר ג'ון מנדוויל יש אזכור של 'תווים גדולים של אינדה' (אגוזים גדולים של הודו). כיום, תמונות של חופים טרופיים משולי דקלים הן קלישאות במערב למכירת חגים, חטיפי שוקולד, משקאות תוססים ואפילו רומנטיקה. בדרך כלל, אנו רואים קוקוסים כדורי תותח חומים שכאשר הם נפתחים מספקים בשר לבן מתוק. אבל אנחנו רואים רק חלק מהפרי ואף אחד מהצמח שממנו הם מגיעים. לדקל הקוקוס יש גזע חלק, דק ואפור, שגובהו עד 30 מטר. זהו מקור חשוב לעץ לבניית בתים, ומשמש יותר ויותר כתחליף לעצים קשים בסכנת הכחדה בענף בניית הרהיטים. על הגזע עולה שושנת עלים, שכל אחד מהם עשוי להיות באורך של עד שישה מטרים. לעלים יש ורידים קשים במרכזם, אשר בחלקים רבים של העולם משמשים כמברשות לאחר שהחלק הירוק של העלה הופשט. פרחי קוקוס לא בשלים מקובצים היטב בין העלים בחלק העליון של הגזע. ניתן להקיש על גבעולי הפרחים כדי שהמוהל שלהם יפיק משקה, וניתן להפחית את המוהל גם על ידי הרתיחה לייצור סוג של סוכר המשמש לבישול. דקלי הקוקוס מייצרים עד שבעים פירות בשנה, במשקל של יותר מקילוגרם כל אחד. לקיר הפרי שלוש שכבות: שכבה חיצונית אטומה למים, שכבה אמצעית סיבית ושכבה פנימית קשה. השכבה האמצעית הסיבית העבה מייצרת סיבי קוקוס, 'קוקוס', שיש להם שימושים רבים וחשוב במיוחד בייצור חבלים. השכבה הפנימית העצי ביותר, הקליפה, עם שלוש 'עיניה' הבולטות, מקיפה את הזרע. מוצר חשוב המתקבל מהקליפה הוא פחם, אשר נמצא בשימוש נרחב בתעשיות שונות כמו גם בבית כדלק לבישול. כאשר הם נשברים לשניים, הקליפות משמשות גם כקערות בחלקים רבים של אסיה. בתוך הקליפה נמצאים החומרים המזינים (אנדוספרם) הדרושים לזרע המתפתח. בתחילה, האנדוספרם הוא נוזל מתקתק, מי קוקוס, ממנו נהנים כמשקה, אך מספק גם את ההורמונים המעודדים צמחים אחרים לצמוח מהר יותר ולייצר תשואות גבוהות יותר. ככל שהפרי מתבגר, מי הקוקוס מתמצקים בהדרגה ויוצרים את הבשר או הבשר הלבן המבריק, העשיר בשומן, למאכל. בשר קוקוס מיובש, 'קופרה', הופך לשמן קוקוס וחלב קוקוס, הנמצאים בשימוש נרחב בבישול באזורים שונים בעולם, כמו גם בקוסמטיקה. נגזרת של שומן קוקוס, גליצרין, רכשה חשיבות אסטרטגית בתחום אחר לגמרי, כאשר אלפרד נובל הציג לעולם את המצאתו המבוססת על ניטרוגליצרין: דינמיט. נראה שהביולוגיה שלהם הופכת את אגוזי הקוקוס למטיילים הימיים הגדולים ולמתיישבי החוף של עולם הצומח. הפירות הגדולים והעשירים באנרגיה מסוגלים לצוף במים ולסבול מלח, אך אינם יכולים להישאר ברי קיימא ללא הגבלת זמן; מחקרים מראים כי לאחר כ -110 יום בים הם כבר לא מסוגלים לנבוט. זרעי הקוקוס מושלכים פשוטו כמשמעו לחופי האי המדברי, עם מעט יותר מחול לצמוח בו וחשופים לסנוור המלא של השמש הטרופית, זרעי הקוקוס מסוגלים לנבוט ולהשתרש. כיס האוויר בזרע, שנוצר עם התמצקות האנדוספרם, מגן על העובר. בנוסף, דופן הפרי הסיבית שעזרה לו לצוף במהלך ההפלגה אוגרת לחות שיכולה להיספג על ידי שורשי שתיל הקוקוס כשהוא מתחיל לצמוח. היו מאות שנים של ויכוח אקדמי על מקורות הקוקוס. לא היו דקלי קוקוס במערב אפריקה, באיים הקריביים או בחוף המזרחי של אמריקה לפני מסעותיהם של החוקרים האירופאים ואסקו דה גאמה וקולומבוס בסוף המאה ה -15 ותחילת המאה ה -16. דפוסי הסחר וההגירה האנושית מהמאה ה -16 מגלים כי סביר שסוחרים ערבים ומלחים אירופאים העבירו אגוזי קוקוס מדרום ודרום מזרח אסיה לאפריקה ולאחר מכן מעבר לאוקיינוס האטלנטי לחוף המזרחי של אמריקה. אך מקורם של אגוזי קוקוס שהתגלו לאורך החוף המערבי של אמריקה על ידי מלחים מהמאה ה -16 היה נושא לדיון של מאות שנים. הוצעו שני מקורות מנוגדים לחלוטין: שהם הגיעו מאסיה, או שהם ילידי אמריקה. לשתי ההצעות יש בעיות באסיה קיימת מידה רבה של מגוון קוקוס ועדויות לאלפי שנים של שימוש אנושי - אך אין קרובי משפחה הגדלים בטבע. באמריקה ישנם קרובי משפחה קרובים לקוקוס, אך אין עדות לכך שקוקוסים הם ילידים. בעיות אלה הובילו להצעה המסקרנת שמקורם של אגוזי קוקוס באיי אלמוגים באוקיינוס השקט ופוזרו משם.	אגוזי קוקוס הועברו כנראה לאסיה מאמריקה במאה ה -16.	c
id_6705	דקל הקוקוס. במשך אלפי שנים, הקוקוס היה מרכזי בחייהם של עמים פולינזיים ואסיאתיים. בעולם המערבי, לעומת זאת, קוקוסים תמיד היו אקזוטיים ויוצאי דופן, לפעמים נדירים. נוסע הסוחר האיטלקי מרקו פולו ראה ככל הנראה אגוזי קוקוס בדרום אסיה בסוף המאה ה -13, ובין כתבי המסע של אמצע המאה ה -14 של סר ג'ון מנדוויל יש אזכור של 'תווים גדולים של אינדה' (אגוזים גדולים של הודו). כיום, תמונות של חופים טרופיים משולי דקלים הן קלישאות במערב למכירת חגים, חטיפי שוקולד, משקאות תוססים ואפילו רומנטיקה. בדרך כלל, אנו רואים קוקוסים כדורי תותח חומים שכאשר הם נפתחים מספקים בשר לבן מתוק. אבל אנחנו רואים רק חלק מהפרי ואף אחד מהצמח שממנו הם מגיעים. לדקל הקוקוס יש גזע חלק, דק ואפור, שגובהו עד 30 מטר. זהו מקור חשוב לעץ לבניית בתים, ומשמש יותר ויותר כתחליף לעצים קשים בסכנת הכחדה בענף בניית הרהיטים. על הגזע עולה שושנת עלים, שכל אחד מהם עשוי להיות באורך של עד שישה מטרים. לעלים יש ורידים קשים במרכזם, אשר בחלקים רבים של העולם משמשים כמברשות לאחר שהחלק הירוק של העלה הופשט. פרחי קוקוס לא בשלים מקובצים היטב בין העלים בחלק העליון של הגזע. ניתן להקיש על גבעולי הפרחים כדי שהמוהל שלהם יפיק משקה, וניתן להפחית את המוהל גם על ידי הרתיחה לייצור סוג של סוכר המשמש לבישול. דקלי הקוקוס מייצרים עד שבעים פירות בשנה, במשקל של יותר מקילוגרם כל אחד. לקיר הפרי שלוש שכבות: שכבה חיצונית אטומה למים, שכבה אמצעית סיבית ושכבה פנימית קשה. השכבה האמצעית הסיבית העבה מייצרת סיבי קוקוס, 'קוקוס', שיש להם שימושים רבים וחשוב במיוחד בייצור חבלים. השכבה הפנימית העצי ביותר, הקליפה, עם שלוש 'עיניה' הבולטות, מקיפה את הזרע. מוצר חשוב המתקבל מהקליפה הוא פחם, אשר נמצא בשימוש נרחב בתעשיות שונות כמו גם בבית כדלק לבישול. כאשר הם נשברים לשניים, הקליפות משמשות גם כקערות בחלקים רבים של אסיה. בתוך הקליפה נמצאים החומרים המזינים (אנדוספרם) הדרושים לזרע המתפתח. בתחילה, האנדוספרם הוא נוזל מתקתק, מי קוקוס, ממנו נהנים כמשקה, אך מספק גם את ההורמונים המעודדים צמחים אחרים לצמוח מהר יותר ולייצר תשואות גבוהות יותר. ככל שהפרי מתבגר, מי הקוקוס מתמצקים בהדרגה ויוצרים את הבשר או הבשר הלבן המבריק, העשיר בשומן, למאכל. בשר קוקוס מיובש, 'קופרה', הופך לשמן קוקוס וחלב קוקוס, הנמצאים בשימוש נרחב בבישול באזורים שונים בעולם, כמו גם בקוסמטיקה. נגזרת של שומן קוקוס, גליצרין, רכשה חשיבות אסטרטגית בתחום אחר לגמרי, כאשר אלפרד נובל הציג לעולם את המצאתו המבוססת על ניטרוגליצרין: דינמיט. נראה שהביולוגיה שלהם הופכת את אגוזי הקוקוס למטיילים הימיים הגדולים ולמתיישבי החוף של עולם הצומח. הפירות הגדולים והעשירים באנרגיה מסוגלים לצוף במים ולסבול מלח, אך אינם יכולים להישאר ברי קיימא ללא הגבלת זמן; מחקרים מראים כי לאחר כ -110 יום בים הם כבר לא מסוגלים לנבוט. זרעי הקוקוס מושלכים פשוטו כמשמעו לחופי האי המדברי, עם מעט יותר מחול לצמוח בו וחשופים לסנוור המלא של השמש הטרופית, זרעי הקוקוס מסוגלים לנבוט ולהשתרש. כיס האוויר בזרע, שנוצר עם התמצקות האנדוספרם, מגן על העובר. בנוסף, דופן הפרי הסיבית שעזרה לו לצוף במהלך ההפלגה אוגרת לחות שיכולה להיספג על ידי שורשי שתיל הקוקוס כשהוא מתחיל לצמוח. היו מאות שנים של ויכוח אקדמי על מקורות הקוקוס. לא היו דקלי קוקוס במערב אפריקה, באיים הקריביים או בחוף המזרחי של אמריקה לפני מסעותיהם של החוקרים האירופאים ואסקו דה גאמה וקולומבוס בסוף המאה ה -15 ותחילת המאה ה -16. דפוסי הסחר וההגירה האנושית מהמאה ה -16 מגלים כי סביר שסוחרים ערבים ומלחים אירופאים העבירו אגוזי קוקוס מדרום ודרום מזרח אסיה לאפריקה ולאחר מכן מעבר לאוקיינוס האטלנטי לחוף המזרחי של אמריקה. אך מקורם של אגוזי קוקוס שהתגלו לאורך החוף המערבי של אמריקה על ידי מלחים מהמאה ה -16 היה נושא לדיון של מאות שנים. הוצעו שני מקורות מנוגדים לחלוטין: שהם הגיעו מאסיה, או שהם ילידי אמריקה. לשתי ההצעות יש בעיות באסיה קיימת מידה רבה של מגוון קוקוס ועדויות לאלפי שנים של שימוש אנושי - אך אין קרובי משפחה הגדלים בטבע. באמריקה ישנם קרובי משפחה קרובים לקוקוס, אך אין עדות לכך שקוקוסים הם ילידים. בעיות אלה הובילו להצעה המסקרנת שמקורם של אגוזי קוקוס באיי אלמוגים באוקיינוס השקט ופוזרו משם.	אגוזי קוקוס שנמצאו בחוף המערבי של אמריקה היו סוג שונה מאלו שנמצאו בחוף המזרחי.	n
id_6706	הנהלת המכללה הורה לכל הסטודנטים להפסיק להשתמש בטלפון סלולרי במתחם המכללה.	הסטודנטים יפסיקו להשתמש בטלפון סלולרי במתחם המכללה.	e
id_6707	הנהלת המכללה הורה לכל הסטודנטים להפסיק להשתמש בטלפון סלולרי במתחם המכללה.	הסטודנטים עשויים להמשיך להשתמש בטלפון סלולרי במתחם המכללה.	n
id_6708	צבע אריזת המוצר מציין לעתים קרובות את מה שבתוכו. הדוגמה הנפוצה ביותר לכך ניתן לראות בטעמים של פריכים. לדוגמה, הצבע אדום מציין בדרך כלל מלוח מוכן ואילו כחול הוא לרוב גבינה ובצל. ניתן לראות את קידוד הצבע של אריזות המוצר גם במוצרי ניקוי, עם אריזה צהובה לימון או ירוק תפוח. בנוסף לאריזת המוצרים, בחירת הצבע יכולה לייצג גם רגש (עם אדום כחושני, או שחור לאבל), הוראות (כגון ירוק לזוז) ומין (עם כחול וורוד). בדרך זו, צבע העולם סביבנו יכול לעתים קרובות להוות מסר מועיל. עם זאת, קודי צבע אלה תלויים לעתים קרובות בתרבות מסוימת בה הם נוצרים וייתכן שאינם אוניברסליים.	קידוד צבע נראה במזונות, מוצרי ניקוי ואותות תנועה.	e
id_6709	צבע אריזת המוצר מציין לעתים קרובות את מה שבתוכו. הדוגמה הנפוצה ביותר לכך ניתן לראות בטעמים של פריכים. לדוגמה, הצבע אדום מציין בדרך כלל מלוח מוכן ואילו כחול הוא לרוב גבינה ובצל. ניתן לראות את קידוד הצבע של אריזות המוצר גם במוצרי ניקוי, עם אריזה צהובה לימון או ירוק תפוח. בנוסף לאריזת המוצרים, בחירת הצבע יכולה לייצג גם רגש (עם אדום כחושני, או שחור לאבל), הוראות (כגון ירוק לזוז) ומין (עם כחול וורוד). בדרך זו, צבע העולם סביבנו יכול לעתים קרובות להוות מסר מועיל. עם זאת, קודי צבע אלה תלויים לעתים קרובות בתרבות מסוימת בה הם נוצרים וייתכן שאינם אוניברסליים.	צבע האריזה יכול להצביע על מה המוצר.	e
id_6710	צבע אריזת המוצר מציין לעתים קרובות את מה שבתוכו. הדוגמה הנפוצה ביותר לכך ניתן לראות בטעמים של פריכים. לדוגמה, הצבע אדום מציין בדרך כלל מלוח מוכן ואילו כחול הוא לרוב גבינה ובצל. ניתן לראות את קידוד הצבע של אריזות המוצר גם במוצרי ניקוי, עם אריזה צהובה לימון או ירוק תפוח. בנוסף לאריזת המוצרים, בחירת הצבע יכולה לייצג גם רגש (עם אדום כחושני, או שחור לאבל), הוראות (כגון ירוק לזוז) ומין (עם כחול וורוד). בדרך זו, צבע העולם סביבנו יכול לעתים קרובות להוות מסר מועיל. עם זאת, קודי צבע אלה תלויים לעתים קרובות בתרבות מסוימת בה הם נוצרים וייתכן שאינם אוניברסליים.	צבע אריזת המוצרים עשוי להיות תלוי בתרבות	e
id_6711	צבע אריזת המוצר מציין לעתים קרובות את מה שבתוכו. הדוגמה הנפוצה ביותר לכך ניתן לראות בטעמים של פריכים. לדוגמה, הצבע אדום מציין בדרך כלל מלוח מוכן ואילו כחול הוא לרוב גבינה ובצל. ניתן לראות את קידוד הצבע של אריזות המוצר גם במוצרי ניקוי, עם אריזה צהובה לימון או ירוק תפוח. בנוסף לאריזת המוצרים, בחירת הצבע יכולה לייצג גם רגש (עם אדום כחושני, או שחור לאבל), הוראות (כגון ירוק לזוז) ומין (עם כחול וורוד). בדרך זו, צבע העולם סביבנו יכול לעתים קרובות להוות מסר מועיל. עם זאת, קודי צבע אלה תלויים לעתים קרובות בתרבות מסוימת בה הם נוצרים וייתכן שאינם אוניברסליים.	הצבע של אריזת מוצרים נוטה להיות אוניברסלי.	c
id_6712	חזרתו של הדשא הנכחד בבריטניה א. זהו הדודו של בריטניה, שנקרא ברום מופרע בגלל ראש הזרע שלו, הדשא הבלתי מעורער הזה לא נמצא בשום מקום אחר בעולם. בוטנאים ויקטוריאניים בעלי עיניים חדות היו הראשונים שהבחינו בכך, ובשנות העשרים נמצא הדשא המוזר למראה בחלק גדול מדרום אנגליה. עם זאת, הירידה שלה הייתה דרמטית לא פחות. בשנת 1972 הוא נעלם ממחזיק האצבעות האחרון שלו - שני שדות חציר בפמפיספורד, ליד קיימברידג'. אפילו הזרעים המאוחסנים בגן הבוטני של אוניברסיטת קיימברידג' כפוליסת ביטוח היו מתים, לאחר שהוחזקו בטעות בטמפרטורת החדר. בוטנאים התאבלו: ישות חיה ייחודית נעלמה לנצח. ב. עם זאת, הדיווחים על מותו התבררו בטרם עת. הברום המופרע חזר מהמתים, ולא באמצעות שום הנדסה גנטית מפוארת. הודות לבוטנאי אחד בעל אצבעות ירוקות, ברום מופרע חי ובריא וחי כצמח עציץ. הדודו של בריטניה עומד להפוך לעוף החול, כאשר אנשי שימור החלו להתחיל מחדש את הקריירה שלה בטבע. ג בהתחלה, פיליפ סמית לא היה מודע לכך שסירי הדשא הדחוסים על הספסל שלו הם כל מה שנשאר ממין בריטי ייחודי. אבל כשהחדשות על ההכחדה של ברומוס אינטרוטוס הגיעו אליו לבסוף, הוא החליט להדהים את עמיתיו. הוא ניצל את ההזדמנות שלו בפגישה של האגודה הבוטנית של האיים הבריטיים במנצ'סטר בשנת 1979, שם הוזמן לדבר על מחקריו על התפתחות עשבי הברום. זה היה עצוב, לדבריו, שהברום המופרע נכחד, מכיוון שהיו כל כך הרבה שאלות מעניינות שבוטנאים יכלו לחקור. ואז הוא הוציא ממנו שני סירים ענקיים. הדשא שנכחד היה חי מאוד. ד התברר שסמית' אסף זרעים ממקלטו האחרון של הברום בפמפיספורד בשנת 1963, זמן קצר לפני שהמין נעלם לחלוטין מהטבע. מאז, סמית גידל עליו את הדשא, שנה אחר שנה. אז בסופו של דבר הדשא האומלל שרד לא באמצעות תוכנית שימור בעלת עוצמה גבוהה או מניפולציה גנטית מפוארת, אלא פשוט בגלל שאדם אחד התעניין בכך. כפי שמציין סמית, ברום מופרע אינו אטרקטיבי במיוחד ואין לו ערך מסחרי. אבל לטקסונומיסט צמחים, זה לא מה שהופך צמח למעניין. ה. עתידו של הברום, לפחות בטיפוח, נראה כעת מובטח. זרעים מצמחי סמית אוחסנו בצורה מאובטחת בבנק זרעי המילניום החדיש בווקהרסט פלייס בסאסקס. וצמחים חיים משגשגים בגנים הבוטניים בקיו, אדינבורו וקיימברידג'. השנה מתנהלת\ התפשטות\ כדי לוודא שיש שפע של צמחים בכל הגנים, ושקי זרעים מאוחסנים באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ. F. ההשקה מחדש של הברום לכפר הבריטי היא הבאה על סדר היום. הטבע האנגלי כלל ברום מופרע בתוכנית התאוששות המינים שלו, והוא בדרך להכנסתו מחדש לנוף החקלאי, אם ניתן למצוא חקלאים ידידותיים. למרבה הצער, הדשא אינו יפה ואינו שימושי - למעשה, אין ספק שהוא עשב שוטה, ועשב של יבול שאף אחד לא מגדל בימינו. הברום כנראה מעולם לא היה נפוץ מספיק כדי לעצבן את החקלאים, אך איש לא היה מעריך אותו כיום בגלל התפוקה שלו או תכונותיו המזינות. כמו דשא, הוא משאיר את החקלאים קרים. אז מאיפה זה בא? מחקריו של סמית על הטקסונומיה של עשבי הברום מצביעים על כך שאינטרוטוס כמעט בוודאות עבר מוטציה מעשב עשב אחר, ברום רך, הורדסיוס. כל כך קרובה מערכת היחסים שקטעה את הברום נחשבה במקור למגוון גרידא של ברום רך על ידי הטקסונומיסט הוויקטוריאני הגדול פרופסור האקל. אבל בשנת 1895 החליט ג'ורג 'קלרידג' דרוס, רוקח אוקספורד בן 45 עם חנות ברחוב היי סטריט, שהוא ראוי למעמד מינים, ושכנע את העולם הבוטני. דרוס היה אז בדרכו לתהילה כדון אוקספורד, ראש עיריית העיר ועמית בחברה המלכותית. ילד עני מנורת'אמפטונשייר ואיש בעל השכלה עצמית, דרוס הפך לבוטנאי השדה המוביל בדורו. כאשר דרוס תיאר מין, הבוטנאים שמו לב. ח. הורות של הברום אולי ברורה, אך עיתוי לידתו מעורפל יותר. על פי ההיסטוריונית החקלאית ג'ואן ת'ירסק, אספנפוין וחבריו הופיעו לראשונה בצניעות בבריטניה בתחילת המאה ה -16. זרעים שהובאו מהיבשת נזרעו במרעה כדי להאכיל סוסים ובעלי חיים אחרים. אבל באותם ימים ראשונים, רק מעטים מתלהבים - בעיקר אדונים שהיו מעוניינים לפנק את הסוסים הטובים ביותר לגניבה את הגידולים החדשים. אמנם הקרדיט לגילוי הברום שנקטע מגיע למיס א. מ. ברנרד, שאספה את הדגימות הראשונות באודסי, בדפורדשייר, בשנת 1849. הדשא כנראה אורב ללא התגלות בכפר האנגלי במשך מאה שנים לפחות. סמית חושב שהדודו הבוטני התפתח כנראה בסוף המאה ה -17 או בתחילת המאה ה -18, לאחר שהתבסס האספרפוין. J. כמו עשבים חקלאיים רבים שהיו נפוצים בעבר, כמו התירס, זרעי ברום מופרעים אינם יכולים לשרוד זמן רב באדמה. בכל אביב הסתמך הברום על החקלאים שיגררו מחדש את זרעיו; בימים שלפני קוטלי עשבים ומננות זרעים מתוחכמות, אספקה מספקת הייתה מזהמת מלאי זרעי יבול. אך זרעים שבירים אינם הבעיה היחידה של הברום: מין זה גם לא שש לשחרר את זרעיו כשהם מבשילים. הראה לו שדה מחורש היום והדשא הזה ייאבק לשרוד, אומר סמית. יהיה קשה להתבסס בנוף החקלאי המשופר של ימינו, המאוכלס על ידי מתחרים נמרצים ידועים לשמצה.	השם לברום מופרע הוא מיוחד מאוד מכיוון שהראש שלו מעוצב כמו עין חדה	c
id_6713	חזרתו של הדשא הנכחד בבריטניה א. זהו הדודו של בריטניה, שנקרא ברום מופרע בגלל ראש הזרע שלו, הדשא הבלתי מעורער הזה לא נמצא בשום מקום אחר בעולם. בוטנאים ויקטוריאניים בעלי עיניים חדות היו הראשונים שהבחינו בכך, ובשנות העשרים נמצא הדשא המוזר למראה בחלק גדול מדרום אנגליה. עם זאת, הירידה שלה הייתה דרמטית לא פחות. בשנת 1972 הוא נעלם ממחזיק האצבעות האחרון שלו - שני שדות חציר בפמפיספורד, ליד קיימברידג'. אפילו הזרעים המאוחסנים בגן הבוטני של אוניברסיטת קיימברידג' כפוליסת ביטוח היו מתים, לאחר שהוחזקו בטעות בטמפרטורת החדר. בוטנאים התאבלו: ישות חיה ייחודית נעלמה לנצח. ב. עם זאת, הדיווחים על מותו התבררו בטרם עת. הברום המופרע חזר מהמתים, ולא באמצעות שום הנדסה גנטית מפוארת. הודות לבוטנאי אחד בעל אצבעות ירוקות, ברום מופרע חי ובריא וחי כצמח עציץ. הדודו של בריטניה עומד להפוך לעוף החול, כאשר אנשי שימור החלו להתחיל מחדש את הקריירה שלה בטבע. ג בהתחלה, פיליפ סמית לא היה מודע לכך שסירי הדשא הדחוסים על הספסל שלו הם כל מה שנשאר ממין בריטי ייחודי. אבל כשהחדשות על ההכחדה של ברומוס אינטרוטוס הגיעו אליו לבסוף, הוא החליט להדהים את עמיתיו. הוא ניצל את ההזדמנות שלו בפגישה של האגודה הבוטנית של האיים הבריטיים במנצ'סטר בשנת 1979, שם הוזמן לדבר על מחקריו על התפתחות עשבי הברום. זה היה עצוב, לדבריו, שהברום המופרע נכחד, מכיוון שהיו כל כך הרבה שאלות מעניינות שבוטנאים יכלו לחקור. ואז הוא הוציא ממנו שני סירים ענקיים. הדשא שנכחד היה חי מאוד. ד התברר שסמית' אסף זרעים ממקלטו האחרון של הברום בפמפיספורד בשנת 1963, זמן קצר לפני שהמין נעלם לחלוטין מהטבע. מאז, סמית גידל עליו את הדשא, שנה אחר שנה. אז בסופו של דבר הדשא האומלל שרד לא באמצעות תוכנית שימור בעלת עוצמה גבוהה או מניפולציה גנטית מפוארת, אלא פשוט בגלל שאדם אחד התעניין בכך. כפי שמציין סמית, ברום מופרע אינו אטרקטיבי במיוחד ואין לו ערך מסחרי. אבל לטקסונומיסט צמחים, זה לא מה שהופך צמח למעניין. ה. עתידו של הברום, לפחות בטיפוח, נראה כעת מובטח. זרעים מצמחי סמית אוחסנו בצורה מאובטחת בבנק זרעי המילניום החדיש בווקהרסט פלייס בסאסקס. וצמחים חיים משגשגים בגנים הבוטניים בקיו, אדינבורו וקיימברידג'. השנה מתנהלת\ התפשטות\ כדי לוודא שיש שפע של צמחים בכל הגנים, ושקי זרעים מאוחסנים באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ. F. ההשקה מחדש של הברום לכפר הבריטי היא הבאה על סדר היום. הטבע האנגלי כלל ברום מופרע בתוכנית התאוששות המינים שלו, והוא בדרך להכנסתו מחדש לנוף החקלאי, אם ניתן למצוא חקלאים ידידותיים. למרבה הצער, הדשא אינו יפה ואינו שימושי - למעשה, אין ספק שהוא עשב שוטה, ועשב של יבול שאף אחד לא מגדל בימינו. הברום כנראה מעולם לא היה נפוץ מספיק כדי לעצבן את החקלאים, אך איש לא היה מעריך אותו כיום בגלל התפוקה שלו או תכונותיו המזינות. כמו דשא, הוא משאיר את החקלאים קרים. אז מאיפה זה בא? מחקריו של סמית על הטקסונומיה של עשבי הברום מצביעים על כך שאינטרוטוס כמעט בוודאות עבר מוטציה מעשב עשב אחר, ברום רך, הורדסיוס. כל כך קרובה מערכת היחסים שקטעה את הברום נחשבה במקור למגוון גרידא של ברום רך על ידי הטקסונומיסט הוויקטוריאני הגדול פרופסור האקל. אבל בשנת 1895 החליט ג'ורג 'קלרידג' דרוס, רוקח אוקספורד בן 45 עם חנות ברחוב היי סטריט, שהוא ראוי למעמד מינים, ושכנע את העולם הבוטני. דרוס היה אז בדרכו לתהילה כדון אוקספורד, ראש עיריית העיר ועמית בחברה המלכותית. ילד עני מנורת'אמפטונשייר ואיש בעל השכלה עצמית, דרוס הפך לבוטנאי השדה המוביל בדורו. כאשר דרוס תיאר מין, הבוטנאים שמו לב. ח. הורות של הברום אולי ברורה, אך עיתוי לידתו מעורפל יותר. על פי ההיסטוריונית החקלאית ג'ואן ת'ירסק, אספנפוין וחבריו הופיעו לראשונה בצניעות בבריטניה בתחילת המאה ה -16. זרעים שהובאו מהיבשת נזרעו במרעה כדי להאכיל סוסים ובעלי חיים אחרים. אבל באותם ימים ראשונים, רק מעטים מתלהבים - בעיקר אדונים שהיו מעוניינים לפנק את הסוסים הטובים ביותר לגניבה את הגידולים החדשים. אמנם הקרדיט לגילוי הברום שנקטע מגיע למיס א. מ. ברנרד, שאספה את הדגימות הראשונות באודסי, בדפורדשייר, בשנת 1849. הדשא כנראה אורב ללא התגלות בכפר האנגלי במשך מאה שנים לפחות. סמית חושב שהדודו הבוטני התפתח כנראה בסוף המאה ה -17 או בתחילת המאה ה -18, לאחר שהתבסס האספרפוין. J. כמו עשבים חקלאיים רבים שהיו נפוצים בעבר, כמו התירס, זרעי ברום מופרעים אינם יכולים לשרוד זמן רב באדמה. בכל אביב הסתמך הברום על החקלאים שיגררו מחדש את זרעיו; בימים שלפני קוטלי עשבים ומננות זרעים מתוחכמות, אספקה מספקת הייתה מזהמת מלאי זרעי יבול. אך זרעים שבירים אינם הבעיה היחידה של הברום: מין זה גם לא שש לשחרר את זרעיו כשהם מבשילים. הראה לו שדה מחורש היום והדשא הזה ייאבק לשרוד, אומר סמית. יהיה קשה להתבסס בנוף החקלאי המשופר של ימינו, המאוכלס על ידי מתחרים נמרצים ידועים לשמצה.	הפרסום התקשורתי ממלא תפקיד משמעותי בכדי לגרום לברום מופרע להמשיך להתקיים.	n
id_6714	חזרתו של הדשא הנכחד בבריטניה א. זהו הדודו של בריטניה, שנקרא ברום מופרע בגלל ראש הזרע שלו, הדשא הבלתי מעורער הזה לא נמצא בשום מקום אחר בעולם. בוטנאים ויקטוריאניים בעלי עיניים חדות היו הראשונים שהבחינו בכך, ובשנות העשרים נמצא הדשא המוזר למראה בחלק גדול מדרום אנגליה. עם זאת, הירידה שלה הייתה דרמטית לא פחות. בשנת 1972 הוא נעלם ממחזיק האצבעות האחרון שלו - שני שדות חציר בפמפיספורד, ליד קיימברידג'. אפילו הזרעים המאוחסנים בגן הבוטני של אוניברסיטת קיימברידג' כפוליסת ביטוח היו מתים, לאחר שהוחזקו בטעות בטמפרטורת החדר. בוטנאים התאבלו: ישות חיה ייחודית נעלמה לנצח. ב. עם זאת, הדיווחים על מותו התבררו בטרם עת. הברום המופרע חזר מהמתים, ולא באמצעות שום הנדסה גנטית מפוארת. הודות לבוטנאי אחד בעל אצבעות ירוקות, ברום מופרע חי ובריא וחי כצמח עציץ. הדודו של בריטניה עומד להפוך לעוף החול, כאשר אנשי שימור החלו להתחיל מחדש את הקריירה שלה בטבע. ג בהתחלה, פיליפ סמית לא היה מודע לכך שסירי הדשא הדחוסים על הספסל שלו הם כל מה שנשאר ממין בריטי ייחודי. אבל כשהחדשות על ההכחדה של ברומוס אינטרוטוס הגיעו אליו לבסוף, הוא החליט להדהים את עמיתיו. הוא ניצל את ההזדמנות שלו בפגישה של האגודה הבוטנית של האיים הבריטיים במנצ'סטר בשנת 1979, שם הוזמן לדבר על מחקריו על התפתחות עשבי הברום. זה היה עצוב, לדבריו, שהברום המופרע נכחד, מכיוון שהיו כל כך הרבה שאלות מעניינות שבוטנאים יכלו לחקור. ואז הוא הוציא ממנו שני סירים ענקיים. הדשא שנכחד היה חי מאוד. ד התברר שסמית' אסף זרעים ממקלטו האחרון של הברום בפמפיספורד בשנת 1963, זמן קצר לפני שהמין נעלם לחלוטין מהטבע. מאז, סמית גידל עליו את הדשא, שנה אחר שנה. אז בסופו של דבר הדשא האומלל שרד לא באמצעות תוכנית שימור בעלת עוצמה גבוהה או מניפולציה גנטית מפוארת, אלא פשוט בגלל שאדם אחד התעניין בכך. כפי שמציין סמית, ברום מופרע אינו אטרקטיבי במיוחד ואין לו ערך מסחרי. אבל לטקסונומיסט צמחים, זה לא מה שהופך צמח למעניין. ה. עתידו של הברום, לפחות בטיפוח, נראה כעת מובטח. זרעים מצמחי סמית אוחסנו בצורה מאובטחת בבנק זרעי המילניום החדיש בווקהרסט פלייס בסאסקס. וצמחים חיים משגשגים בגנים הבוטניים בקיו, אדינבורו וקיימברידג'. השנה מתנהלת\ התפשטות\ כדי לוודא שיש שפע של צמחים בכל הגנים, ושקי זרעים מאוחסנים באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ. F. ההשקה מחדש של הברום לכפר הבריטי היא הבאה על סדר היום. הטבע האנגלי כלל ברום מופרע בתוכנית התאוששות המינים שלו, והוא בדרך להכנסתו מחדש לנוף החקלאי, אם ניתן למצוא חקלאים ידידותיים. למרבה הצער, הדשא אינו יפה ואינו שימושי - למעשה, אין ספק שהוא עשב שוטה, ועשב של יבול שאף אחד לא מגדל בימינו. הברום כנראה מעולם לא היה נפוץ מספיק כדי לעצבן את החקלאים, אך איש לא היה מעריך אותו כיום בגלל התפוקה שלו או תכונותיו המזינות. כמו דשא, הוא משאיר את החקלאים קרים. אז מאיפה זה בא? מחקריו של סמית על הטקסונומיה של עשבי הברום מצביעים על כך שאינטרוטוס כמעט בוודאות עבר מוטציה מעשב עשב אחר, ברום רך, הורדסיוס. כל כך קרובה מערכת היחסים שקטעה את הברום נחשבה במקור למגוון גרידא של ברום רך על ידי הטקסונומיסט הוויקטוריאני הגדול פרופסור האקל. אבל בשנת 1895 החליט ג'ורג 'קלרידג' דרוס, רוקח אוקספורד בן 45 עם חנות ברחוב היי סטריט, שהוא ראוי למעמד מינים, ושכנע את העולם הבוטני. דרוס היה אז בדרכו לתהילה כדון אוקספורד, ראש עיריית העיר ועמית בחברה המלכותית. ילד עני מנורת'אמפטונשייר ואיש בעל השכלה עצמית, דרוס הפך לבוטנאי השדה המוביל בדורו. כאשר דרוס תיאר מין, הבוטנאים שמו לב. ח. הורות של הברום אולי ברורה, אך עיתוי לידתו מעורפל יותר. על פי ההיסטוריונית החקלאית ג'ואן ת'ירסק, אספנפוין וחבריו הופיעו לראשונה בצניעות בבריטניה בתחילת המאה ה -16. זרעים שהובאו מהיבשת נזרעו במרעה כדי להאכיל סוסים ובעלי חיים אחרים. אבל באותם ימים ראשונים, רק מעטים מתלהבים - בעיקר אדונים שהיו מעוניינים לפנק את הסוסים הטובים ביותר לגניבה את הגידולים החדשים. אמנם הקרדיט לגילוי הברום שנקטע מגיע למיס א. מ. ברנרד, שאספה את הדגימות הראשונות באודסי, בדפורדשייר, בשנת 1849. הדשא כנראה אורב ללא התגלות בכפר האנגלי במשך מאה שנים לפחות. סמית חושב שהדודו הבוטני התפתח כנראה בסוף המאה ה -17 או בתחילת המאה ה -18, לאחר שהתבסס האספרפוין. J. כמו עשבים חקלאיים רבים שהיו נפוצים בעבר, כמו התירס, זרעי ברום מופרעים אינם יכולים לשרוד זמן רב באדמה. בכל אביב הסתמך הברום על החקלאים שיגררו מחדש את זרעיו; בימים שלפני קוטלי עשבים ומננות זרעים מתוחכמות, אספקה מספקת הייתה מזהמת מלאי זרעי יבול. אך זרעים שבירים אינם הבעיה היחידה של הברום: מין זה גם לא שש לשחרר את זרעיו כשהם מבשילים. הראה לו שדה מחורש היום והדשא הזה ייאבק לשרוד, אומר סמית. יהיה קשה להתבסס בנוף החקלאי המשופר של ימינו, המאוכלס על ידי מתחרים נמרצים ידועים לשמצה.	ברום מופרע גדל בצורה גרועה בסביבה חקלאית מודרנית מתחרה עם צמחים אחרים	e
id_6715	חזרתו של הדשא הנכחד בבריטניה א. זהו הדודו של בריטניה, שנקרא ברום מופרע בגלל ראש הזרע שלו, הדשא הבלתי מעורער הזה לא נמצא בשום מקום אחר בעולם. בוטנאים ויקטוריאניים בעלי עיניים חדות היו הראשונים שהבחינו בכך, ובשנות העשרים נמצא הדשא המוזר למראה בחלק גדול מדרום אנגליה. עם זאת, הירידה שלה הייתה דרמטית לא פחות. בשנת 1972 הוא נעלם ממחזיק האצבעות האחרון שלו - שני שדות חציר בפמפיספורד, ליד קיימברידג'. אפילו הזרעים המאוחסנים בגן הבוטני של אוניברסיטת קיימברידג' כפוליסת ביטוח היו מתים, לאחר שהוחזקו בטעות בטמפרטורת החדר. בוטנאים התאבלו: ישות חיה ייחודית נעלמה לנצח. ב. עם זאת, הדיווחים על מותו התבררו בטרם עת. הברום המופרע חזר מהמתים, ולא באמצעות שום הנדסה גנטית מפוארת. הודות לבוטנאי אחד בעל אצבעות ירוקות, ברום מופרע חי ובריא וחי כצמח עציץ. הדודו של בריטניה עומד להפוך לעוף החול, כאשר אנשי שימור החלו להתחיל מחדש את הקריירה שלה בטבע. ג בהתחלה, פיליפ סמית לא היה מודע לכך שסירי הדשא הדחוסים על הספסל שלו הם כל מה שנשאר ממין בריטי ייחודי. אבל כשהחדשות על ההכחדה של ברומוס אינטרוטוס הגיעו אליו לבסוף, הוא החליט להדהים את עמיתיו. הוא ניצל את ההזדמנות שלו בפגישה של האגודה הבוטנית של האיים הבריטיים במנצ'סטר בשנת 1979, שם הוזמן לדבר על מחקריו על התפתחות עשבי הברום. זה היה עצוב, לדבריו, שהברום המופרע נכחד, מכיוון שהיו כל כך הרבה שאלות מעניינות שבוטנאים יכלו לחקור. ואז הוא הוציא ממנו שני סירים ענקיים. הדשא שנכחד היה חי מאוד. ד התברר שסמית' אסף זרעים ממקלטו האחרון של הברום בפמפיספורד בשנת 1963, זמן קצר לפני שהמין נעלם לחלוטין מהטבע. מאז, סמית גידל עליו את הדשא, שנה אחר שנה. אז בסופו של דבר הדשא האומלל שרד לא באמצעות תוכנית שימור בעלת עוצמה גבוהה או מניפולציה גנטית מפוארת, אלא פשוט בגלל שאדם אחד התעניין בכך. כפי שמציין סמית, ברום מופרע אינו אטרקטיבי במיוחד ואין לו ערך מסחרי. אבל לטקסונומיסט צמחים, זה לא מה שהופך צמח למעניין. ה. עתידו של הברום, לפחות בטיפוח, נראה כעת מובטח. זרעים מצמחי סמית אוחסנו בצורה מאובטחת בבנק זרעי המילניום החדיש בווקהרסט פלייס בסאסקס. וצמחים חיים משגשגים בגנים הבוטניים בקיו, אדינבורו וקיימברידג'. השנה מתנהלת\ התפשטות\ כדי לוודא שיש שפע של צמחים בכל הגנים, ושקי זרעים מאוחסנים באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ. F. ההשקה מחדש של הברום לכפר הבריטי היא הבאה על סדר היום. הטבע האנגלי כלל ברום מופרע בתוכנית התאוששות המינים שלו, והוא בדרך להכנסתו מחדש לנוף החקלאי, אם ניתן למצוא חקלאים ידידותיים. למרבה הצער, הדשא אינו יפה ואינו שימושי - למעשה, אין ספק שהוא עשב שוטה, ועשב של יבול שאף אחד לא מגדל בימינו. הברום כנראה מעולם לא היה נפוץ מספיק כדי לעצבן את החקלאים, אך איש לא היה מעריך אותו כיום בגלל התפוקה שלו או תכונותיו המזינות. כמו דשא, הוא משאיר את החקלאים קרים. אז מאיפה זה בא? מחקריו של סמית על הטקסונומיה של עשבי הברום מצביעים על כך שאינטרוטוס כמעט בוודאות עבר מוטציה מעשב עשב אחר, ברום רך, הורדסיוס. כל כך קרובה מערכת היחסים שקטעה את הברום נחשבה במקור למגוון גרידא של ברום רך על ידי הטקסונומיסט הוויקטוריאני הגדול פרופסור האקל. אבל בשנת 1895 החליט ג'ורג 'קלרידג' דרוס, רוקח אוקספורד בן 45 עם חנות ברחוב היי סטריט, שהוא ראוי למעמד מינים, ושכנע את העולם הבוטני. דרוס היה אז בדרכו לתהילה כדון אוקספורד, ראש עיריית העיר ועמית בחברה המלכותית. ילד עני מנורת'אמפטונשייר ואיש בעל השכלה עצמית, דרוס הפך לבוטנאי השדה המוביל בדורו. כאשר דרוס תיאר מין, הבוטנאים שמו לב. ח. הורות של הברום אולי ברורה, אך עיתוי לידתו מעורפל יותר. על פי ההיסטוריונית החקלאית ג'ואן ת'ירסק, אספנפוין וחבריו הופיעו לראשונה בצניעות בבריטניה בתחילת המאה ה -16. זרעים שהובאו מהיבשת נזרעו במרעה כדי להאכיל סוסים ובעלי חיים אחרים. אבל באותם ימים ראשונים, רק מעטים מתלהבים - בעיקר אדונים שהיו מעוניינים לפנק את הסוסים הטובים ביותר לגניבה את הגידולים החדשים. אמנם הקרדיט לגילוי הברום שנקטע מגיע למיס א. מ. ברנרד, שאספה את הדגימות הראשונות באודסי, בדפורדשייר, בשנת 1849. הדשא כנראה אורב ללא התגלות בכפר האנגלי במשך מאה שנים לפחות. סמית חושב שהדודו הבוטני התפתח כנראה בסוף המאה ה -17 או בתחילת המאה ה -18, לאחר שהתבסס האספרפוין. J. כמו עשבים חקלאיים רבים שהיו נפוצים בעבר, כמו התירס, זרעי ברום מופרעים אינם יכולים לשרוד זמן רב באדמה. בכל אביב הסתמך הברום על החקלאים שיגררו מחדש את זרעיו; בימים שלפני קוטלי עשבים ומננות זרעים מתוחכמות, אספקה מספקת הייתה מזהמת מלאי זרעי יבול. אך זרעים שבירים אינם הבעיה היחידה של הברום: מין זה גם לא שש לשחרר את זרעיו כשהם מבשילים. הראה לו שדה מחורש היום והדשא הזה ייאבק לשרוד, אומר סמית. יהיה קשה להתבסס בנוף החקלאי המשופר של ימינו, המאוכלס על ידי מתחרים נמרצים ידועים לשמצה.	הטבע האנגלי יפעל כדי לשחזר את הברום שנקטע על הצלחת ההישרדות בקיו.	c
id_6716	חזרתו של הדשא הנכחד בבריטניה א. זהו הדודו של בריטניה, שנקרא ברום מופרע בגלל ראש הזרע שלו, הדשא הבלתי מעורער הזה לא נמצא בשום מקום אחר בעולם. בוטנאים ויקטוריאניים בעלי עיניים חדות היו הראשונים שהבחינו בכך, ובשנות העשרים נמצא הדשא המוזר למראה בחלק גדול מדרום אנגליה. עם זאת, הירידה שלה הייתה דרמטית לא פחות. בשנת 1972 הוא נעלם ממחזיק האצבעות האחרון שלו - שני שדות חציר בפמפיספורד, ליד קיימברידג'. אפילו הזרעים המאוחסנים בגן הבוטני של אוניברסיטת קיימברידג' כפוליסת ביטוח היו מתים, לאחר שהוחזקו בטעות בטמפרטורת החדר. בוטנאים התאבלו: ישות חיה ייחודית נעלמה לנצח. ב. עם זאת, הדיווחים על מותו התבררו בטרם עת. הברום המופרע חזר מהמתים, ולא באמצעות שום הנדסה גנטית מפוארת. הודות לבוטנאי אחד בעל אצבעות ירוקות, ברום מופרע חי ובריא וחי כצמח עציץ. הדודו של בריטניה עומד להפוך לעוף החול, כאשר אנשי שימור החלו להתחיל מחדש את הקריירה שלה בטבע. ג בהתחלה, פיליפ סמית לא היה מודע לכך שסירי הדשא הדחוסים על הספסל שלו הם כל מה שנשאר ממין בריטי ייחודי. אבל כשהחדשות על ההכחדה של ברומוס אינטרוטוס הגיעו אליו לבסוף, הוא החליט להדהים את עמיתיו. הוא ניצל את ההזדמנות שלו בפגישה של האגודה הבוטנית של האיים הבריטיים במנצ'סטר בשנת 1979, שם הוזמן לדבר על מחקריו על התפתחות עשבי הברום. זה היה עצוב, לדבריו, שהברום המופרע נכחד, מכיוון שהיו כל כך הרבה שאלות מעניינות שבוטנאים יכלו לחקור. ואז הוא הוציא ממנו שני סירים ענקיים. הדשא שנכחד היה חי מאוד. ד התברר שסמית' אסף זרעים ממקלטו האחרון של הברום בפמפיספורד בשנת 1963, זמן קצר לפני שהמין נעלם לחלוטין מהטבע. מאז, סמית גידל עליו את הדשא, שנה אחר שנה. אז בסופו של דבר הדשא האומלל שרד לא באמצעות תוכנית שימור בעלת עוצמה גבוהה או מניפולציה גנטית מפוארת, אלא פשוט בגלל שאדם אחד התעניין בכך. כפי שמציין סמית, ברום מופרע אינו אטרקטיבי במיוחד ואין לו ערך מסחרי. אבל לטקסונומיסט צמחים, זה לא מה שהופך צמח למעניין. ה. עתידו של הברום, לפחות בטיפוח, נראה כעת מובטח. זרעים מצמחי סמית אוחסנו בצורה מאובטחת בבנק זרעי המילניום החדיש בווקהרסט פלייס בסאסקס. וצמחים חיים משגשגים בגנים הבוטניים בקיו, אדינבורו וקיימברידג'. השנה מתנהלת\ התפשטות\ כדי לוודא שיש שפע של צמחים בכל הגנים, ושקי זרעים מאוחסנים באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ. F. ההשקה מחדש של הברום לכפר הבריטי היא הבאה על סדר היום. הטבע האנגלי כלל ברום מופרע בתוכנית התאוששות המינים שלו, והוא בדרך להכנסתו מחדש לנוף החקלאי, אם ניתן למצוא חקלאים ידידותיים. למרבה הצער, הדשא אינו יפה ואינו שימושי - למעשה, אין ספק שהוא עשב שוטה, ועשב של יבול שאף אחד לא מגדל בימינו. הברום כנראה מעולם לא היה נפוץ מספיק כדי לעצבן את החקלאים, אך איש לא היה מעריך אותו כיום בגלל התפוקה שלו או תכונותיו המזינות. כמו דשא, הוא משאיר את החקלאים קרים. אז מאיפה זה בא? מחקריו של סמית על הטקסונומיה של עשבי הברום מצביעים על כך שאינטרוטוס כמעט בוודאות עבר מוטציה מעשב עשב אחר, ברום רך, הורדסיוס. כל כך קרובה מערכת היחסים שקטעה את הברום נחשבה במקור למגוון גרידא של ברום רך על ידי הטקסונומיסט הוויקטוריאני הגדול פרופסור האקל. אבל בשנת 1895 החליט ג'ורג 'קלרידג' דרוס, רוקח אוקספורד בן 45 עם חנות ברחוב היי סטריט, שהוא ראוי למעמד מינים, ושכנע את העולם הבוטני. דרוס היה אז בדרכו לתהילה כדון אוקספורד, ראש עיריית העיר ועמית בחברה המלכותית. ילד עני מנורת'אמפטונשייר ואיש בעל השכלה עצמית, דרוס הפך לבוטנאי השדה המוביל בדורו. כאשר דרוס תיאר מין, הבוטנאים שמו לב. ח. הורות של הברום אולי ברורה, אך עיתוי לידתו מעורפל יותר. על פי ההיסטוריונית החקלאית ג'ואן ת'ירסק, אספנפוין וחבריו הופיעו לראשונה בצניעות בבריטניה בתחילת המאה ה -16. זרעים שהובאו מהיבשת נזרעו במרעה כדי להאכיל סוסים ובעלי חיים אחרים. אבל באותם ימים ראשונים, רק מעטים מתלהבים - בעיקר אדונים שהיו מעוניינים לפנק את הסוסים הטובים ביותר לגניבה את הגידולים החדשים. אמנם הקרדיט לגילוי הברום שנקטע מגיע למיס א. מ. ברנרד, שאספה את הדגימות הראשונות באודסי, בדפורדשייר, בשנת 1849. הדשא כנראה אורב ללא התגלות בכפר האנגלי במשך מאה שנים לפחות. סמית חושב שהדודו הבוטני התפתח כנראה בסוף המאה ה -17 או בתחילת המאה ה -18, לאחר שהתבסס האספרפוין. J. כמו עשבים חקלאיים רבים שהיו נפוצים בעבר, כמו התירס, זרעי ברום מופרעים אינם יכולים לשרוד זמן רב באדמה. בכל אביב הסתמך הברום על החקלאים שיגררו מחדש את זרעיו; בימים שלפני קוטלי עשבים ומננות זרעים מתוחכמות, אספקה מספקת הייתה מזהמת מלאי זרעי יבול. אך זרעים שבירים אינם הבעיה היחידה של הברום: מין זה גם לא שש לשחרר את זרעיו כשהם מבשילים. הראה לו שדה מחורש היום והדשא הזה ייאבק לשרוד, אומר סמית. יהיה קשה להתבסס בנוף החקלאי המשופר של ימינו, המאוכלס על ידי מתחרים נמרצים ידועים לשמצה.	לידתו מחדש של הברום המופרע מיוחסת יותר למשמעות מדעית מאשר לאסתטיות או מסחריות לכאורה	e
id_6717	חזרתו של הדשא הנכחד בבריטניה א. זהו הדודו של בריטניה, שנקרא ברום מופרע בגלל ראש הזרע שלו, הדשא הבלתי מעורער הזה לא נמצא בשום מקום אחר בעולם. בוטנאים ויקטוריאניים בעלי עיניים חדות היו הראשונים שהבחינו בכך, ובשנות העשרים נמצא הדשא המוזר למראה בחלק גדול מדרום אנגליה. עם זאת, הירידה שלה הייתה דרמטית לא פחות. בשנת 1972 הוא נעלם ממחזיק האצבעות האחרון שלו - שני שדות חציר בפמפיספורד, ליד קיימברידג'. אפילו הזרעים המאוחסנים בגן הבוטני של אוניברסיטת קיימברידג' כפוליסת ביטוח היו מתים, לאחר שהוחזקו בטעות בטמפרטורת החדר. בוטנאים התאבלו: ישות חיה ייחודית נעלמה לנצח. ב. עם זאת, הדיווחים על מותו התבררו בטרם עת. הברום המופרע חזר מהמתים, ולא באמצעות שום הנדסה גנטית מפוארת. הודות לבוטנאי אחד בעל אצבעות ירוקות, ברום מופרע חי ובריא וחי כצמח עציץ. הדודו של בריטניה עומד להפוך לעוף החול, כאשר אנשי שימור החלו להתחיל מחדש את הקריירה שלה בטבע. ג בהתחלה, פיליפ סמית לא היה מודע לכך שסירי הדשא הדחוסים על הספסל שלו הם כל מה שנשאר ממין בריטי ייחודי. אבל כשהחדשות על ההכחדה של ברומוס אינטרוטוס הגיעו אליו לבסוף, הוא החליט להדהים את עמיתיו. הוא ניצל את ההזדמנות שלו בפגישה של האגודה הבוטנית של האיים הבריטיים במנצ'סטר בשנת 1979, שם הוזמן לדבר על מחקריו על התפתחות עשבי הברום. זה היה עצוב, לדבריו, שהברום המופרע נכחד, מכיוון שהיו כל כך הרבה שאלות מעניינות שבוטנאים יכלו לחקור. ואז הוא הוציא ממנו שני סירים ענקיים. הדשא שנכחד היה חי מאוד. ד התברר שסמית' אסף זרעים ממקלטו האחרון של הברום בפמפיספורד בשנת 1963, זמן קצר לפני שהמין נעלם לחלוטין מהטבע. מאז, סמית גידל עליו את הדשא, שנה אחר שנה. אז בסופו של דבר הדשא האומלל שרד לא באמצעות תוכנית שימור בעלת עוצמה גבוהה או מניפולציה גנטית מפוארת, אלא פשוט בגלל שאדם אחד התעניין בכך. כפי שמציין סמית, ברום מופרע אינו אטרקטיבי במיוחד ואין לו ערך מסחרי. אבל לטקסונומיסט צמחים, זה לא מה שהופך צמח למעניין. ה. עתידו של הברום, לפחות בטיפוח, נראה כעת מובטח. זרעים מצמחי סמית אוחסנו בצורה מאובטחת בבנק זרעי המילניום החדיש בווקהרסט פלייס בסאסקס. וצמחים חיים משגשגים בגנים הבוטניים בקיו, אדינבורו וקיימברידג'. השנה מתנהלת\ התפשטות\ כדי לוודא שיש שפע של צמחים בכל הגנים, ושקי זרעים מאוחסנים באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ. F. ההשקה מחדש של הברום לכפר הבריטי היא הבאה על סדר היום. הטבע האנגלי כלל ברום מופרע בתוכנית התאוששות המינים שלו, והוא בדרך להכנסתו מחדש לנוף החקלאי, אם ניתן למצוא חקלאים ידידותיים. למרבה הצער, הדשא אינו יפה ואינו שימושי - למעשה, אין ספק שהוא עשב שוטה, ועשב של יבול שאף אחד לא מגדל בימינו. הברום כנראה מעולם לא היה נפוץ מספיק כדי לעצבן את החקלאים, אך איש לא היה מעריך אותו כיום בגלל התפוקה שלו או תכונותיו המזינות. כמו דשא, הוא משאיר את החקלאים קרים. אז מאיפה זה בא? מחקריו של סמית על הטקסונומיה של עשבי הברום מצביעים על כך שאינטרוטוס כמעט בוודאות עבר מוטציה מעשב עשב אחר, ברום רך, הורדסיוס. כל כך קרובה מערכת היחסים שקטעה את הברום נחשבה במקור למגוון גרידא של ברום רך על ידי הטקסונומיסט הוויקטוריאני הגדול פרופסור האקל. אבל בשנת 1895 החליט ג'ורג 'קלרידג' דרוס, רוקח אוקספורד בן 45 עם חנות ברחוב היי סטריט, שהוא ראוי למעמד מינים, ושכנע את העולם הבוטני. דרוס היה אז בדרכו לתהילה כדון אוקספורד, ראש עיריית העיר ועמית בחברה המלכותית. ילד עני מנורת'אמפטונשייר ואיש בעל השכלה עצמית, דרוס הפך לבוטנאי השדה המוביל בדורו. כאשר דרוס תיאר מין, הבוטנאים שמו לב. ח. הורות של הברום אולי ברורה, אך עיתוי לידתו מעורפל יותר. על פי ההיסטוריונית החקלאית ג'ואן ת'ירסק, אספנפוין וחבריו הופיעו לראשונה בצניעות בבריטניה בתחילת המאה ה -16. זרעים שהובאו מהיבשת נזרעו במרעה כדי להאכיל סוסים ובעלי חיים אחרים. אבל באותם ימים ראשונים, רק מעטים מתלהבים - בעיקר אדונים שהיו מעוניינים לפנק את הסוסים הטובים ביותר לגניבה את הגידולים החדשים. אמנם הקרדיט לגילוי הברום שנקטע מגיע למיס א. מ. ברנרד, שאספה את הדגימות הראשונות באודסי, בדפורדשייר, בשנת 1849. הדשא כנראה אורב ללא התגלות בכפר האנגלי במשך מאה שנים לפחות. סמית חושב שהדודו הבוטני התפתח כנראה בסוף המאה ה -17 או בתחילת המאה ה -18, לאחר שהתבסס האספרפוין. J. כמו עשבים חקלאיים רבים שהיו נפוצים בעבר, כמו התירס, זרעי ברום מופרעים אינם יכולים לשרוד זמן רב באדמה. בכל אביב הסתמך הברום על החקלאים שיגררו מחדש את זרעיו; בימים שלפני קוטלי עשבים ומננות זרעים מתוחכמות, אספקה מספקת הייתה מזהמת מלאי זרעי יבול. אך זרעים שבירים אינם הבעיה היחידה של הברום: מין זה גם לא שש לשחרר את זרעיו כשהם מבשילים. הראה לו שדה מחורש היום והדשא הזה ייאבק לשרוד, אומר סמית. יהיה קשה להתבסס בנוף החקלאי המשופר של ימינו, המאוכלס על ידי מתחרים נמרצים ידועים לשמצה.	פיליפ סמית מגיע מאוניברסיטת קיימברידג'.	n
id_6718	חזרתו של הדשא הנכחד בבריטניה א. זהו הדודו של בריטניה, שנקרא ברום מופרע בגלל ראש הזרע שלו, הדשא הבלתי מעורער הזה לא נמצא בשום מקום אחר בעולם. בוטנאים ויקטוריאניים בעלי עיניים חדות היו הראשונים שהבחינו בכך, ובשנות העשרים נמצא הדשא המוזר למראה בחלק גדול מדרום אנגליה. עם זאת, הירידה שלה הייתה דרמטית לא פחות. בשנת 1972 הוא נעלם ממחזיק האצבעות האחרון שלו - שני שדות חציר בפמפיספורד, ליד קיימברידג'. אפילו הזרעים המאוחסנים בגן הבוטני של אוניברסיטת קיימברידג' כפוליסת ביטוח היו מתים, לאחר שהוחזקו בטעות בטמפרטורת החדר. בוטנאים התאבלו: ישות חיה ייחודית נעלמה לנצח. ב. עם זאת, הדיווחים על מותו התבררו בטרם עת. הברום המופרע חזר מהמתים, ולא באמצעות שום הנדסה גנטית מפוארת. הודות לבוטנאי אחד בעל אצבעות ירוקות, ברום מופרע חי ובריא וחי כצמח עציץ. הדודו של בריטניה עומד להפוך לעוף החול, כאשר אנשי שימור החלו להתחיל מחדש את הקריירה שלה בטבע. ג בהתחלה, פיליפ סמית לא היה מודע לכך שסירי הדשא הדחוסים על הספסל שלו הם כל מה שנשאר ממין בריטי ייחודי. אבל כשהחדשות על ההכחדה של ברומוס אינטרוטוס הגיעו אליו לבסוף, הוא החליט להדהים את עמיתיו. הוא ניצל את ההזדמנות שלו בפגישה של האגודה הבוטנית של האיים הבריטיים במנצ'סטר בשנת 1979, שם הוזמן לדבר על מחקריו על התפתחות עשבי הברום. זה היה עצוב, לדבריו, שהברום המופרע נכחד, מכיוון שהיו כל כך הרבה שאלות מעניינות שבוטנאים יכלו לחקור. ואז הוא הוציא ממנו שני סירים ענקיים. הדשא שנכחד היה חי מאוד. ד התברר שסמית' אסף זרעים ממקלטו האחרון של הברום בפמפיספורד בשנת 1963, זמן קצר לפני שהמין נעלם לחלוטין מהטבע. מאז, סמית גידל עליו את הדשא, שנה אחר שנה. אז בסופו של דבר הדשא האומלל שרד לא באמצעות תוכנית שימור בעלת עוצמה גבוהה או מניפולציה גנטית מפוארת, אלא פשוט בגלל שאדם אחד התעניין בכך. כפי שמציין סמית, ברום מופרע אינו אטרקטיבי במיוחד ואין לו ערך מסחרי. אבל לטקסונומיסט צמחים, זה לא מה שהופך צמח למעניין. ה. עתידו של הברום, לפחות בטיפוח, נראה כעת מובטח. זרעים מצמחי סמית אוחסנו בצורה מאובטחת בבנק זרעי המילניום החדיש בווקהרסט פלייס בסאסקס. וצמחים חיים משגשגים בגנים הבוטניים בקיו, אדינבורו וקיימברידג'. השנה מתנהלת\ התפשטות\ כדי לוודא שיש שפע של צמחים בכל הגנים, ושקי זרעים מאוחסנים באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ. F. ההשקה מחדש של הברום לכפר הבריטי היא הבאה על סדר היום. הטבע האנגלי כלל ברום מופרע בתוכנית התאוששות המינים שלו, והוא בדרך להכנסתו מחדש לנוף החקלאי, אם ניתן למצוא חקלאים ידידותיים. למרבה הצער, הדשא אינו יפה ואינו שימושי - למעשה, אין ספק שהוא עשב שוטה, ועשב של יבול שאף אחד לא מגדל בימינו. הברום כנראה מעולם לא היה נפוץ מספיק כדי לעצבן את החקלאים, אך איש לא היה מעריך אותו כיום בגלל התפוקה שלו או תכונותיו המזינות. כמו דשא, הוא משאיר את החקלאים קרים. אז מאיפה זה בא? מחקריו של סמית על הטקסונומיה של עשבי הברום מצביעים על כך שאינטרוטוס כמעט בוודאות עבר מוטציה מעשב עשב אחר, ברום רך, הורדסיוס. כל כך קרובה מערכת היחסים שקטעה את הברום נחשבה במקור למגוון גרידא של ברום רך על ידי הטקסונומיסט הוויקטוריאני הגדול פרופסור האקל. אבל בשנת 1895 החליט ג'ורג 'קלרידג' דרוס, רוקח אוקספורד בן 45 עם חנות ברחוב היי סטריט, שהוא ראוי למעמד מינים, ושכנע את העולם הבוטני. דרוס היה אז בדרכו לתהילה כדון אוקספורד, ראש עיריית העיר ועמית בחברה המלכותית. ילד עני מנורת'אמפטונשייר ואיש בעל השכלה עצמית, דרוס הפך לבוטנאי השדה המוביל בדורו. כאשר דרוס תיאר מין, הבוטנאים שמו לב. ח. הורות של הברום אולי ברורה, אך עיתוי לידתו מעורפל יותר. על פי ההיסטוריונית החקלאית ג'ואן ת'ירסק, אספנפוין וחבריו הופיעו לראשונה בצניעות בבריטניה בתחילת המאה ה -16. זרעים שהובאו מהיבשת נזרעו במרעה כדי להאכיל סוסים ובעלי חיים אחרים. אבל באותם ימים ראשונים, רק מעטים מתלהבים - בעיקר אדונים שהיו מעוניינים לפנק את הסוסים הטובים ביותר לגניבה את הגידולים החדשים. אמנם הקרדיט לגילוי הברום שנקטע מגיע למיס א. מ. ברנרד, שאספה את הדגימות הראשונות באודסי, בדפורדשייר, בשנת 1849. הדשא כנראה אורב ללא התגלות בכפר האנגלי במשך מאה שנים לפחות. סמית חושב שהדודו הבוטני התפתח כנראה בסוף המאה ה -17 או בתחילת המאה ה -18, לאחר שהתבסס האספרפוין. J. כמו עשבים חקלאיים רבים שהיו נפוצים בעבר, כמו התירס, זרעי ברום מופרעים אינם יכולים לשרוד זמן רב באדמה. בכל אביב הסתמך הברום על החקלאים שיגררו מחדש את זרעיו; בימים שלפני קוטלי עשבים ומננות זרעים מתוחכמות, אספקה מספקת הייתה מזהמת מלאי זרעי יבול. אך זרעים שבירים אינם הבעיה היחידה של הברום: מין זה גם לא שש לשחרר את זרעיו כשהם מבשילים. הראה לו שדה מחורש היום והדשא הזה ייאבק לשרוד, אומר סמית. יהיה קשה להתבסס בנוף החקלאי המשופר של ימינו, המאוכלס על ידי מתחרים נמרצים ידועים לשמצה.	ברום מופרע נחשב להיכחד מכיוון שלא היו זרע חי אפילו במצב מעבדה.	e

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.